מה בכתבה?
טראומה עלולה לקטוע את רצף החיים ולחלק אותם ל"לפני" ול"אחרי". עיבוד זהיר של הסיפור, בזמן הנכון, מתוך בחירה ובמרחב בטוח, עשוי לעזור לאדם לארגן את מה שקרה, להשיב לעצמו קול ותחושת בעלות, ולבנות זהות שאינה מוחקת את הכאב, אך גם אינה מצטמצמת אליו.
בכתבה אשתף במה שלמדתי מאבי, מהעבודה עם חיילים המתמודדים עם פוסט טראומה, מאירועי סטוריטלינג אחרי 7 באוקטובר ומשבעה אנשים אמיצים שהפכו חוויות מטלטלות לסיפורים של משמעות והשפעה.
לצד הכוח שבסיפור, נדבר גם על הגבול החשוב שבין סטוריטלינג לטיפול, ועל התנאים שהופכים את מלאכת הסיפור לבטוחה ואחראית יותר.
אבא שלי לימד אותי לפרק דברים מורכבים
אבא שלי היה קצין חבלה. הוא לימד אותי שכל דבר מורכב צריך לפרק בזהירות, חלק אחר חלק, להבין מה מחובר למה, ורק אז אפשר להרכיב אותו מחדש.
הוא גם היה נכה צה״ל, קטוע רגל, אדם שחי עם פוסט טראומה, ובמקביל איש עסקים מצליח. ממנו למדתי ששני דברים יכולים להיות נכונים באותו זמן: אדם יכול לבנות קריירה, משפחה וחיים מלאי עשייה, ובתוכו להמשיך לשאת מלחמה שאיש מבחוץ אינו רואה.
שנים אחר כך הבנתי שממנו למדתי גם את מה שאני עושה היום. אני מפרקת יחד עם אנשים סיפורים אנושיים מורכבים, לא כדי לפרק שוב את האדם, אלא כדי לזהות את החלקים, להבין את הקשרים ביניהם ולהרכיב מהם רצף שאפשר לשאת.
לפעמים, מתוך הרצף הזה, מתחיל להיוולד פרק חדש.
ההבנה הזאת התחדדה אחרי הרצאות וסדנאות סטוריטלינג שהעברתי לחיילים המתמודדים עם פוסט טראומה. היא שבה ועלתה גם בעבודה על אירועים שקיימתי לארגונים אחרי 7 באוקטובר, ובמיוחד באירוע ״מחושך לחוסן״, שבו נשים שחוו אובדן, הישרדות ולחימה הביאו אל הבמה סיפורים שעדיין היו קרובים מאוד לאירועים.
שם הבנתי שזה צורך.
לא בהכרח הצורך לעמוד על במה, ולא החובה לחשוף את כל מה שקרה, אלא הצורך האנושי להחזיר רצף למקום שבו החיים נקטעו. למצוא מילים למה שאין לו מילים. להבחין בין מה שקרה לי לבין מי שאני. ובעיקר, להתחיל לדמיין עתיד שאינו חזרה למה שהיה, אלא פרק חדש.
טראומה קוטעת לא רק את החיים, היא קוטעת גם את הסיפור
אירוע טראומטי אינו נשאר תמיד בנקודה אחת בעבר. הוא עלול לשנות את האופן שבו אדם מבין את עצמו, את האחרים ואת העולם. הוא יכול לערער אמונות בסיסיות כמו "אני בטוח", "אפשר לסמוך על אנשים", "אני יודע מי אני" או "יש לי שליטה על חיי".
לכן, אצל אנשים רבים, הסיפור אינו מגיע בתחילה כרצף מסודר. הוא מגיע בחלקים: תמונה, תחושה, שתיקה, רגע שחוזר, שאלה שאין לה תשובה, אשמה, כעס, בושה או צורך להימנע מכל מה שמזכיר את האירוע.
סקירה מחקרית על נרטיבים אישיים והפרעות הקשורות לטראומה מתארת כיצד חוויות טראומטיות עשויות להשפיע על סיפור החיים ועל הזהות הנרטיבית של האדם.
עיבוד הסיפור אינו משנה את העובדות ואינו מוחק את הכאב. הוא משנה בהדרגה את היחסים של האדם עם מה שקרה.
במקום אוסף חלקים שמופיעים ללא הזמנה, מתחיל להיווצר מבנה: מה קרה, מה אבד, מה השתנה, מי עזר לי, מה גיליתי על עצמי, מה אני בוחר לשאת איתי, ומה אינני מוכן שיגדיר אותי עוד.
וכאן נדרשת הבחנה חשובה: טראומה ופוסט טראומה אינן מילים נרדפות. רוב האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי אינם מפתחים PTSD, ופוסט טראומה היא אבחנה מקצועית, לא תיאור כללי לכל כאב או משבר. גם האנשים המופיעים בכתבה אינם מוצגים כאן כאילו לכולם אותה אבחנה. הם חוו סוגים שונים של טראומה, אובדן, פגיעה ומשבר, וכל אחד מהם בנה את סיפורו בדרך אחרת.
מה המחקר באמת אומר על עיבוד סיפור הטראומה?
המחקר אינו אומר שעצם הדיבור על טראומה בפני קהל מרפא פוסט טראומה. הוא כן מראה שעבודה מובנית ומונחית עם זיכרונות טראומטיים ועם המשמעות שניתנה להם היא חלק מטיפולים מבוססי ראיות.
אחת הדוגמאות היא Written Exposure Therapy, טיפול בחשיפה באמצעות כתיבה. במסגרת הטיפול האדם כותב על החוויה הטראומטית לפי הנחיות ברורות ובנוכחות איש מקצוע.
מחקר קליני אקראי בקרב 178 יוצאי צבא שאובחנו עם PTSD מצא שהטיפול היה יעיל במידה שאינה נופלת מחשיפה ממושכת, ובקרב משתתפיו נרשמה נשירה נמוכה יותר. הנחיות ה־VA ומשרד ההגנה האמריקאי משנת 2023 ממליצות על פסיכותרפיות ממוקדות טראומה כטיפולים מרכזיים ב־PTSD.
חשוב להבין מה אפשר ללמוד מכך, ומה אי אפשר.
אפשר ללמוד שעבודה בטוחה, מדורגת ומובנית עם הסיפור עשויה לעזור לאדם לעבד זיכרונות ולפתח דרכים מאוזנות יותר להבין את האירוע ואת השפעתו.
אי אפשר להסיק מכך שסדנת סטוריטלינג או פיתוח הרצאה הם טיפול פסיכולוגי. הם אינם.
פיתוח סיפור יכול להיות חלק מתהליך רחב יותר של החלמה, משמעות, זהות והשבת הקול. כאשר קיימת מצוקה פעילה, הצפה, פגיעה בתפקוד או אבחנה של PTSD, העבודה צריכה להיעשות לצד טיפול מתאים ובהתייעצות עם איש או אשת מקצוע בתחום הטראומה.
לא כל דיבור הוא עיבוד, ולא כל שתיקה היא כישלון
יש נטייה תרבותית לאהוב סיפורים שיש בהם מבנה ברור: היה חושך, הגיע משבר, האדם התגבר, ועכשיו הוא חזק יותר.
אבל החיים אינם מחויבים לספק לנו סוף מעודד בזמן שנוח לקהל.
מחקר על האופן שבו קהלים מגיבים לסיפורי טראומה מצא כי סיפורים של פגיעה מינית נתפסו כקשים יותר לשיתוף וכפחות צפויים להישמע, גם כאשר הסתיימו בצמיחה ובהשפעה.
הממצא מזכיר לנו שסיפור "מעורר השראה" אינו בהכרח קל יותר לאדם שמספר אותו, ושאסור להפוך צמיחה לחובה חדשה המוטלת על מי שכבר נפגע.
אדם אינו חייב לספר הכול. הוא אינו חייב לסלוח. הוא אינו חייב למצוא לקח. הוא אינו חייב להפוך את הכאב לשליחות. גם ההחלטה לשמור חלקים מהסיפור פרטיים היא צורה של בעלות.
לכן, בעבודה אחראית עם סיפור טראומטי, השאלה הראשונה אינה "מה יהיה הפתיח של ההרצאה?" אלא: האם נכון לך לספר עכשיו, מה נכון לך לספר, ולמי?
רק אחרי שיש בחירה, גבולות ויכולת לעצור, אפשר להתחיל לבנות סיפור.
שבעה סיפורים, שבע דרכים לבנות פרק חדש
האנשים שליוויתי לא חזרו להיות מי שהיו לפני האירוע. הם גם לא מחקו את מה שקרה. כל אחד ואחת מהם מצאו דרך אחרת להחזיק את העבר ולנוע לצדו.
שמעון שי שוקרון: מן השתיקה אל הקול
שמעון שי שוקרון נשא במשך שנים טראומות, ניסיון פגיעה קשה ומאבקים ממושכים, ובחר בשתיקה.
בהרצאה "גם עץ סדוק מניב פירות" הוא לא מציג את השתיקה כחולשה, אלא מכיר במחיר שהיא גבתה ממנו. היציאה ממנה אפשרה לו לא רק לספר מה עבר, אלא ליצור שפה שבאמצעותה הוא מסייע היום גם לאחרים לדבר את הכאב.
בסיפור של שמעון, הפרק החדש אינו חיים ללא סדק. הוא היכולת להפסיק להסתיר אותו, לבחור כיצד לדבר עליו ולהפוך ניסיון חיים למרחב של תמיכה לאחרים.
מלי פלג: אחרי 45 שנות שתיקה, הסיפור קיבל קול וסדר
מלי פלג שרדה כנערה את אירוע הטרור במעלות (בשנת 1974) ונשאה את הסיפור בתוכה במשך 45 שנה.
בתהליך בניית ההרצאה "לרקוד את החיים" היא תיארה דבר פשוט ועמוק: הסיפור שהיה שמור במגירות הלב קיבל סדר, מקום של כבוד בחייה, חמלה ויכולת להיאמר ללא מעצורי הבושה שהיו לפני כן.
הסדר אינו עניין טכני. כשאדם בוחר מהו הרגע הראשון, אילו חלקים יישארו בחוץ, היכן נמצא המפנה ומהו המסר, הוא מפסיק להיות רק מי שהאירועים קרו לו. הוא נעשה גם העורך של הסיפור שהוא מספר על חייו.
לבנת רגב לוי: לא לחזור לחיים הקודמים, לבחור בחיים שישנם עכשיו
לבנת רגב לוי איבדה את בנה נאור בטבח במסיבת נובה. זמן קצר לאחר מכן (פחות מחודש לאחר הטבח) היא בחרה לעלות על הבמה ולספר על האובדן ועל ההחלטה לשאת את נאור איתה בתוך החיים, לדבר עליו, לחגוג את מי שהיה ואת מי שיכול היה להיות, ולא להקפיא את חייה ברגע שבו איבדה אותו.
הבחירה של לבנת אינה נוסחה לאחרים, והעיתוי שלה אינו מלמד מתי אדם אחר צריך לדבר. זה היה האופן שלה להשיב לעצמה כיוון בתוך מציאות שנקרעה.
היא לא ניסתה לחזור לאישה שהייתה קודם. היא החלה לבנות זהות חדשה, אם שכולה שממשיכה לאהוב, לזכור וגם לחיות.
גיא מונק: לפעמים אדם אחר מאמין בנו עד שנוכל להאמין מחדש
גיא מונק חווה רצף של אובדן, מחלה קשה וסופנית של האח, מוות של האם, פרידה מהאב במשפחה ואחריות כבדה בגיל צעיר. בסיפורו יש מקום מרכזי לאנשים שהאמינו בו, ובהם איש מקצוע שליווה אותו ועזר לו לעבד את חוויותיו.
הסיפור של גיא מזכיר שעיבוד אינו משימה שאדם חייב לבצע לבדו. לעיתים הקול החדש נולד בתוך קשר: מישהו מקשיב, אינו נבהל, עוזר להבחין בין העובדות לבין המסקנות הכואבות שנבנו סביבן, ומחזיק תקווה עד שהאדם מסוגל להחזיק אותה בעצמו.
תמי אביגיא: להפריד בין מה שעשו לי לבין מי שאני
תמי אביגיא נשאה סיפור חיים של פגיעה מינית מתמשכת בילדות, ניצול, התמכרות ואובדנים. סיפורים כאלה עטופים לעיתים קרובות בבושה שאינה שייכת לנפגעת, אך נדבקת לזהות שלה במשך שנים.
בתהליך בניית ההרצאה תמי ארגנה את מסעה סביב תובנות שגיבשה לאורך הדרך. היא אינה מבטלת את מה שעברה, אך מסרבת לתת לו את המילה האחרונה.
המעבר החשוב בסיפורה הוא מן השאלה "מה עשו לי?" אלא השאלה "מי בחרתי להיות (למרות מה שעשו לי) ומה גיליתי בתוכי?"
אבירן רן: העבר אינו גזר דין, הוא יכול להפוך לחומר של יצירה והשפעה
אבירן רן גדל כנער בסיכון ביפו, במקום שבו העתיד שסומן עבורו היה מצומצם מאוד, ודי ידוע מראש.
בעזרת אנשים שהושיטו לו יד ובעזרת נחישות יוצאת דופן, הוא הפך למורה, מרצה ויוצר קולנוע שסיפוריו הגיעו לפסטיבלים בעולם וזיכו אותו בפרסים.
אבירן לא מחק את הסמטאות שבהן גדל. הוא הפך אותן לחומר יצירה וליכולת להבין בני נוער שהחברה ממהרת להגדיר.
כאשר הוא מספר את סיפורו, העבר מפסיק להיות הוכחה למה שאי אפשר, והופך לעדות לכוחו של אדם אחד שמאמין וליד אחת שמושטת בזמן.
קרן מור: מן הסיפורים האישיים נולדה שיטה לתנועה
קרן מור אינה מוצגת כאן כדוגמה לאבחנת פוסט טראומה, אלא לעיקרון חיוני בבניית פרק חדש.
מתוך השינויים הרבים שחוותה היא זיהתה דפוסים, חיברה בין התחנות והפכה את הידע שנולד מחייה לשיטה שמסייעת לאחרים לנוע בתוך שינוי.
הסיפור שלה מדגים את השלב שבו סיפור אישי מפסיק להיות רק תיעוד של מה שעברתי, ונעשה כלי שאדם אחר יכול להשתמש בו.
לא כל מי שחווה טראומה צריך להגיע לשלב הזה. אבל למי שבוחר בכך, יש בו אפשרות עמוקה של השפעה.
מה קורה כשאנחנו מפרקים סיפור ומרכיבים אותו מחדש?
1. מחזירים בחירה למקום שבו הייתה היעדר שליטה
האדם בוחר מה לספר, מה לא לספר, היכן להתחיל, מתי לעצור ומי יהיה הקהל.
הבחירות האלה אינן שוליות. הן מחזירות בעלות על סיפור שנוצר באירוע שבו השליטה נלקחה ממנו.
2. יוצרים רצף במקום אוסף חלקים
אנחנו מסדרים תחנות, זמנים, אנשים, רגעי מפנה והשלכות.
המטרה אינה לייפות את הסיפור, אלא ליצור מבנה שמאפשר להבין אותו מבלי ללכת בו לאיבוד בכל פעם מחדש.
3. מפרידים בין האדם לבין האירוע
הניסוח משתנה בהדרגה מ"אני הטראומה שלי" ל"עברתי אירוע טראומטי".
האירוע נשאר חלק מהביוגרפיה, אבל הוא אינו הביוגרפיה כולה.
4. מחפשים משמעות בלי לכפות לקח
משמעות אינה הצדקה למה שקרה ואינה אמירה שהאירוע היה "לטובה".
לפעמים המשמעות היא הבנה חדשה, גבול שנולד, קשר שהתחזק, ערך שהתגלה או החלטה לגבי העתיד. ולפעמים עדיין אין משמעות. גם זה לגיטימי.
5. מחברים את הסיפור להווה ולעתיד
סיפור מעובד אינו מסתיים רק ברגע הטראומה. הוא שואל: איפה אני היום? מה עדיין קשה? מה כבר השתנה? מה אני מבקש לבנות עכשיו?
כך העתיד חוזר להיות מרחב שאפשר לדמיין, ולא רק המשך של הפגיעה.
6. אם נכון לאדם, הופכים את הסיפור למתנה
כאן נכנס מודל S.I.M שפיתחתי: Story, Insight, Method.
Story: הסיפור שנבחר בקפידה.
Insight: התובנה שנולדה ממנו.
Method: הדרך שבה התובנה הופכת לכלי שגם הקהל יכול לקחת לחייו.
לא כל סיפור צריך להגיע לבמה, ולא כל כאב צריך להפוך למודל. אבל כאשר האדם בשל לכך ורוצה בכך, המעבר מסיפור אישי למתנה לקהל יכול להרחיב את הזהות שלו.
לא רק אדם ששרד, אלא אדם שיש לו ידע, קול ויכולת להשפיע.
הבמה אינה חדר טיפול
זה אולי המשפט החשוב ביותר בכתבה: הבמה אינה המקום שבו מתחילים לעבד טראומה.
היא מקום שאליו אפשר להגיע כאשר נבנתה מספיק קרקע פנימית, כאשר קיימת יכולת לבחור ולשמור על גבולות, וכאשר המספר אינו תלוי בתגובת הקהל כדי להחזיק את עצמו.
בתהליך אחראי חשוב לשאול:
- האם אני רוצה לספר, או שאני מרגיש שאני חייב?
- האם אני יכול לדבר על האירוע ולהישאר מחובר להווה?
- אילו חלקים הם שלי בלבד ואינם מיועדים לקהל?
- מה אעשה אם תגובת הקהל תהיה שונה ממה שקיוויתי?
- מי תומך בי לפני השיתוף ואחריו?
- האם יש בסיפור גם הווה, בחירה ותובנה, או שאני עדיין נמצא כולו בתוך רגע האירוע?
אם השאלות האלה מעוררות ספק, אין צורך למהר. אפשר לכתוב לעצמך, לעבוד עם איש מקצוע, להקליט בלי לפרסם, לספר לאדם אחד בטוח או להמתין. החזרת הבחירה היא חלק מהתהליך.
ומה תפקידם של ארגונים בתקופה שבה עובדים רבים נושאים סיפור חדש?
מאז 7 באוקטובר, ארגונים רבים פועלים בתוך מציאות שבה עובדים נושאים אובדן, דאגה, שירות ממושך, פציעה, עקירה מהבית וסיפורים משפחתיים שלא נשארים מחוץ לדלת המשרד.
גם כאשר העבודה ממשיכה, הסיפור האישי והמקצועי של העובד כבר אינו בדיוק אותו סיפור.
אירוע סטוריטלינג ארגוני יכול ליצור הכרה, זיכרון, שייכות ושפה משותפת. אבל הוא אינו צריך להפוך לטיפול קבוצתי מאולתר, ואסור שהשתתפות בו תהיה ציפייה סמויה לחשיפה.
ארגון שפועל באחריות מאפשר השתתפות מרצון, מעניק לדוברים שליטה מלאה בתוכן, מכין אותם בהדרגה, בונה גבולות ברורים, דואג לליווי מתאים כשנדרש ומתכנן גם את חוויית הקהל.
המטרה אינה להפיק את הסיפור המטלטל ביותר, אלא ליצור מרחב שבו הסיפור יכול להישמע בלי להשתמש באדם שסיפר אותו.
זה היה אחד הלקחים המרכזיים שלי מאירועי הסטוריטלינג אחרי 7 באוקטובר: אנשים אינם זקוקים רק למיקרופון. הם זקוקים למישהו שיעזור להם להחליט מה נכון לומר, לארגן את הסיפור, לשמור על עצמם בתוכו ולחבר אותו לערך שהקהל מסוגל לקבל.
5 שאלות נפוצות על עיבוד סיפור טראומה
1. האם סיפור הטראומה יכול לעזור לאדם להתמודד עם מה שעבר?
עבודה נרטיבית מובנית, הנעשית בזמן המתאים ובתנאים בטוחים, עשויה לסייע לאדם לארגן את החוויה, להבין את השפעתה ולפתח יחס חדש אליה. עם זאת, עצם הסיפור בפני אחרים אינו טיפול ואינו מבטיח הקלה.
2. האם חייבים לחשוף את כל פרטי הסיפור?
לא. האדם הוא בעל הסיפור והוא רשאי לבחור מה לספר, מה להשאיר פרטי, מתי לעצור ולמי לפנות. היכולת להציב גבולות היא חלק מהחזרת הבעלות על הסיפור.
3. מתי נכון להפוך סיפור טראומטי להרצאה?
כאשר האדם מסוגל לדבר על האירוע מבלי להישאר כולו בתוכו, כאשר ההחלטה לספר נובעת מבחירה ולא מלחץ, וכאשר נוצר בסיפור גם חיבור להווה, לתובנה ולערך עבור הקהל.
4. מה ההבדל בין סיפור אישי להרצאת השראה?
הסיפור האישי מתאר את מה שעבר האדם. הרצאת השראה בונה מתוך הסיפור רעיון, תובנה או שיטה שגם הקהל יכול לקחת לחייו. מודל S.I.M מחבר בין הסיפור, התובנה והמתנה המעשית לקהל.
5. האם סדנת סטוריטלינג יכולה להחליף טיפול בפוסט טראומה?
לא. סדנת סטוריטלינג או תהליך לפיתוח הרצאה אינם תחליף לאבחון או לטיפול נפשי. כאשר קיימים תסמינים מתמשכים, מצוקה פעילה או פגיעה בתפקוד, חשוב לפנות לאיש או אשת מקצוע המוסמכים לטיפול בטראומה.
בסופו של דבר, פרק חדש אינו סוף טוב, הוא התחלה שיש בה אפשרות
צמיחה אחרי טראומה אינה חובה, אינה מדד לאופי ואינה הוכחה שהכאב הסתיים.
לפעמים הישג משמעותי הוא לחזור לישון. לבקש עזרה. להרגיש. להציב גבול. לחזור לקשר. להסכים לדמיין את השבוע הבא.
ולפעמים מגיע גם רגע שבו האדם רוצה לספר.
לא כדי למחוק את מה שהיה. לא כדי להוכיח שניצח. לא כדי לחזור להיות מי שהיה לפני. אלא כדי להניח את האירוע בתוך סיפור רחב יותר, סיפור שיש בו עבר, אבל יש בו גם הווה ועתיד.
זה הכוח שאני רואה שוב ושוב בעבודה עם סיפורים: כאשר מפרקים סיפור בזהירות, בלי לפרק את האדם, אפשר להתחיל להרכיב ממנו משהו חדש.
לא גרסה מתוקנת של החיים הקודמים, אלא פרק שאף פעם לא היה יכול להיכתב לפני כן. ואולי זהו הפרק שבו האדם אינו שואל עוד רק "למה זה קרה לי?", אלא גם: "מה אני בוחר לכתוב מכאן?"
הערה מקצועית חשובה
הכתבה עוסקת בכוחו של עיבוד נרטיבי ובפיתוח סיפורים והרצאות. היא אינה תחליף לאבחון או לטיפול נפשי.
במקרה של מצוקה משמעותית, תסמינים מתמשכים או פגיעה בתפקוד, מומלץ לפנות לאיש או אשת מקצוע המוסמכים לטיפול בטראומה וב־PTSD. ניתן לשלב עבודת סטוריטלינג בתהליך רחב יותר, בתזמון ובהיקף המתאימים לאדם.
מקורות מקצועיים וקריאה נוספת
- המרכז הלאומי האמריקאי ל־PTSD: טיפול בחשיפה באמצעות כתיבה
- מחקר קליני ב־JAMA Psychiatry על Written Exposure Therapy לעומת חשיפה ממושכת
- הנחיות VA/DoD משנת 2023 לטיפול ב־PTSD
- המרכז הלאומי האמריקאי ל־PTSD: שכיחות PTSD לאחר חשיפה לטראומה
- מחקר על תגובות קהל, סטיגמה וסיפורי גאולה לאחר טראומה
- סקירה על נרטיבים אישיים והפרעות הקשורות לטראומה
רוצים לבדוק אם הסיפור שלכם מוכן להפוך להרצאה?
אם עברתם תהליך, יש לכם סיפור שאתם מסוגלים להחזיק, ואתם רוצים להפוך אותו להרצאה שיש בה גם אמת אישית וגם ערך לאחרים, אפשר לעשות זאת יחד, ברגישות, בבהירות ובגבולות הנכונים לכם.
ארגונים המבקשים ליצור אירוע סטוריטלינג אחראי לעובדים אחרי משבר, אובדן או שינוי עמוק, יכולים לבנות תהליך שאינו מסתפק בבמה, אלא מתחיל בהקשבה, בבחירה ובהכנה מדויקת של הדוברים.
