סיפורי השראה

סיפור רועת הצאן

בגיל 12 היא יצאה מאתיופיה

יחד עם חלק מבני משפחתה,

במסע רגלי, שלא היה מבייש שום סיירת.

כאן בישראל, היא הייתה תלמידה מצטיינת,

היו לה חברות נפלאות,

אנשים אהבו אותה רוב חייה, אבל…

היא אף פעם לא הרגישה ממש שייכת,

תמיד זכרה שהבית בו גדלה,

היה אחר, היה רחוק ושונה.

היא הגיעה אלי ליעוץ, כי רצתה לנצח במכרז.

התפקיד ממש בנוי עלי, אבל…

"אין לי ניסיון ניהולי בכלל" אמרה לי.

אני עובדת מצטיינת, מקצוענית ברמות הכי גבוהות,

מאד מעריכים אותי במשרד,

אבל, יד על הלב, אף פעם לא ניהלתי אנשים.

"מה הסיפור שלך?" שאלתי אותה,

היא חייכה אלי ואמרה "את באמת רוצה לשמוע?",

"ברור" עניתי לה, "הסיפור שלך הוא הדבר שמניע אותך,

הוא הדבר שיניע את וועדת המכרזים לבחור בך!

אז מה דעתך שנגלה אותו?"

וכך יצאנו למסע.

עבדנו על התשובות הנכונות לשאלות

של וועדת הבוחנים במכרז,

ועל שפת הגוף העצמתית שהיא תשדר בו,

ועל איך תגיב לשאלות ומתקפות מכל הכיוונים,

ומה תעשה כשיתנגדו לכל מה שתאמר…

ואז, אני שואלת אותה: "איפה גדלת?

מה עשית כילדה? איך בילית את יומך?"

ספרי לי את הסיפור שלך, של הילדה שגדלה להיות את.

"גדלתי באתיופיה" היא עונה,

"עד גיל 10 עשיתי רק דבר אחד.

לא הייתה לי ברירה. בית הספר היה רחוק מידי,

ולהורי לא היה כסף כדי לשלם עליו,

וחוץ מזה הם היו זקוקים לעזרתי בפרנסת המשפחה"

"אז מה עשית?" אני שואלת..

"רצתי עם הכבשים על ההרים, יחד עם הכלב פז"

היא עונה.

"היית רועת צאן…?" אני שואלת בתימהון..

"כן…" היא משיבה בקול עגום,

"הרי כבר אמרתי לך שהניסיון שלי לא משהו.."

שקט משתרר.

היא בעגמומיות שלה ואני, בשמחה מופלאה

שאוחזת בהתלהבות בכל פיסות הגוף והנשמה.

"אז בעצם את אומרת שניהלת מיום שנולדת?.."

אני שואלת אותה.

היא מביטה בי ספק צוחקת ספק מלגלגת,

"הגזמת קצת, לא שירית?"

"בסך הכול הובלתי כבשים במרעה ולמעיין".

כששאלו הבוחנים בוועדה את נועה, את השאלה –

"יש לך מה להוסיף? רוצה לשאול אותנו שאלה?,

היא חייכה ואמרה בשקט שלה:

"כן, אני רוצה לספר לכם משהו עלי שלא ידעתם".

וכך סיפרה:

"נולדתי באתיופיה, שם בהרים רכשתי עד גיל 10 את

הניסיון הניהולי שעזר לי בכל התפקידים שביצעתי בארגון.

הייתי קמה בבוקר, נכנסת לדיר, אומרת בוקר טוב,

בודקת כבשה כבשה, מארגנת את הקבוצה,

ומוציאה אותה לגיבוש במרעה. הובלתי אותם למקווי מים,

שמרתי עליהן מפני טורפים מזנים אחרים, החמאתי,

ליטפתי ואהבתי, והן בתמורה נתנו חלב משובח.

בסוף יום היינו חוזרים לדיר,

עייפים אך מרוצים על עוד יום נפלא שעבר.

זה מה שעשיתי לכבשים,

וזה מה שאני יודעת לעשות עם אנשים".

המכרז לא היה פשוט.

התמודדו בו 27 מועמדים.

לכולם היה ניסיון ניהולי, וכולם היו מקצוענים,

הוועדה התרשמה מכולם,

אך זכרה אישה אחת, עם סיפור מעורר השראה.

סיפור, שמחבר בין שורשיו של האדם

לבין הכנפיים באמצעותם ימריא אל על.

רועת הצאן זכתה!!!

מוזמנים לרשום תגובה על הכתבה כאן:

מוזמנים לשתף:

גלילה לראש העמוד